אין זה סוד שבתקופת גיבוש הנצרות במאות השנים הראשונות שלאחר תקופת חייו של ישו, אשר מת מבלי שייתן שום "תורה" או הוראות כתובות כל שהן, התקשו יורשיו להתמודד עם בעיית הנוסחאות הסותרות שהיו בכתבי בשורות שונים שנכתבו על ידי מאמיניו. למעשה רק מאות שנים לאחר מותו של ישו, הכנסייה החליטה אלו ספרים ייחשבו קדושים ואלו לא, והבשורות על פי מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן נבחרו כספרים שיהוו את הבסיס לברית החדשה.
זהות כותבי הבשורות אינה ידועה, ולכן הם נקראים "הבשורה על פי.. " להורות ששם כותב הבשורה הוא רק משוער. כמו כן ספרי הבשורה סותרים לעיתים רבות זה את זה, מה שיצר בעיה גדולה לכנסייה מכיון שלא מדובר בארבע חיבורים שנושאיהם שונים, אלא באותו נושא בארבע נוסחאות סותרות. האם אפשר להתחיל בכלל להתייחס לגיבוב דברים כזה כאילו היו על-אנושיים?!
בעיה זו לא באה על פתרונה עד עצם היום הזה, כאשר כל ארבעת הנוסחאות מופיעות כמרכיבות "יחד" את עיקר ספר הדת הנוצרית, יחד עם האגרות של פאולוס ושאר הכותבים.
המוזר מכל, או ליתר דיוק: המבדח מכל, הוא שבשנת 160 לספירת הנוצרים ניסה אחד מראשי הכנסייה, טאטיינוס, להתמודד עם בעיה חריפה זו באמצעות חיבור נוסח של "פשרה" בין ארבעת הנוסחאות במגמה לטשטש את הסתירות שבינן לבין עצמן. לא מפתיע שפרופסור אביעד קליינברג מאוניברסיטת תל אביב כותב: "כל ארבע הבשורות הינן מקורות בעיתיים מאוד.. כיום ניתן רק לנחש מה נאמר על ידי ישו ותלמידיו" (הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה עמוד 17).
ולמעשה, חוקרי הברית החדשה טוענים שמדובר על ספר-פאזל המורכב מאין ספור חלקי טקסט שונים שהוספו ונגרעו במהלך השנים, כך כותב למשל התאולוג הגרמני פרידריך שְׁלַיֶירְמַאכֶר (ueber die schriften des lucas 1817) שטוען שספרי הבשורות בתחילה היו פיסות קטנות של טקסטים שחוברו אחר כך לאוונגליון שלם. וּבְדֵעָה דומה מחזיקים גם החוקרים הנוצרים מרטין דיביליוס, קרל לוודיג שמידט ועוד.
זוהי עובדה תמוהה שאף על פי שהם קוראים לכתביהם "כתבי הקודש", הם אינם מהססים לשנות ולשפץ לשונות תמוהים המופיעים בכתביהם במגמה להוריד את העוקץ הצורם לקורא האובייקטיבי.
הכיצד לנוכח עובדות אלה מתיימרים מאמיני ישו לראות בברית החדשה כיצירה על-אנושית כאילו הוא המשך לתנ"ך?
יצוין כי חלק מן ה"שיפוצים" באוונגליון הוכנסו על ידי ראשי הכנסייה הנוצרית בעקבות ניצחון חכמי ישראל בוויכוחים ההיסטוריים שנכפו עליהם.
כל זאת בניגוד גמור להגיון ולגישה היהודית כלפי כתבי הקודש האמיתיים, קרי התנ"ך, שלא לשלוח יד ולא לשנות מאומה אפילו בדבר שאין בו שום שינוי משמעות. שהרי כיצד בן אנוש יכול לשנות מן הנוסח והכיתוב המדויק אשר נקבע על ידי בורא היקום, ואשר רבדים וסודות שונים טמונים בתורה ומקופלים בין דקדוקי מילותיה?
אך הם, המתנהגים ברדידות ושִטחיות אינם חוששים להגיה ולתקן את כתבי "הקודש" שלהם. וזאת כנראה משום שגם הם מרגישים בסתר לבם כי מדובר בפרי הגיון אנושי, הרחוק מן התנ"ך כרחוק מזרח ממערב והרבה יותר מכך.