פרק נג בספר ישעיהו הוא ככל הנראה הפרק החשוב ביותר בתנ"ך עבור היהודים המשיחיים. על פי אמונתם, ישעיהו הנביא מדבר בפרק זה על ישו, ומתאר אותו כמשיח שסובל בעבור החוטאים ומכפר בעדם. עוד הם טוענים שפרק ישעיהו נג מכונה ביהדות "הפרק האסור", ושהרבנים עשו קנוניה גדולה במטרה להסתירו ולאסור את הקריאה בפרק זה מחשש שמא הקורא היהודי יכיר בכך שישו הוא המשיח.
טענותיהם כל כך הפוכות מן האמת, עד שקשה לבחור מהיכן להתחיל להפריכן…
נתחיל בכך שנאמר שהביטוי "הפרק האסור" הומצא על ידי היהודים המשיחיים ושגור אך ורק בפיהם. אף יהודי מעולם לא השתמש בביטוי זה לתאר את פרק נג בישעיהו. והאמת רחוקה שנות אור מטענתם, והראייה היא שהרי על ישעיהו נג חוברו פירושים על ידי מאות רבנים יהודים אורתודוקסיים לאורך השנים, כמו: יונתן בן עוזיאל, אבן עזרא, רש"י, רמב"ן, מהר"י קרא, רבי אליעזר מברצלוני, רד"ק, פירוש הרי"ד, החיד"א, מצודת דוד, המלבי"ם ועוד רבנים ופרשנים נוספים. אז אם הרבנים רצו להסתיר את ישעיהו נג, למה שיכתבו עליו פירוש?
ולא רק זאת, אלא כפי שאפשר לראות, בכל בית בישראל ובכל בית כנסת ובית מדרש יש ספר תנ"ך שבו הפרק נמצא במלואו. ושלא כמו אנשי הנצרות, היהודים מעולם לא העזו לשנות אפילו אות בספר התנ"ך.
אז על איזו הסתרה היהודים המשיחיים מדברים? אין זו אלא טענת שווא. חכמי ישראל מעולם לא הסתירו מאומה מן התורה.
ישעיהו נג – האם בכלל מדברים שם על המשיח?
היהודים המשיחיים טוענים שפרק נג בישעיהו עוסק במשיח, אבל בדיקה קלה בפרקים שלפני ואחרי מוכיחים, על פי מיקום הפרק והקשרו, כי אין דבריו עוסקים כלל וכלל במשיח, אלא בצער הגלות והחורבן של עם ישראל. בפרק נב הנבואה מדברת על סוף הגלות, ובפרק נד ירושלים נמשלת לאישה ענייה ועקרה.
בפרק המדובר, פרק נג, ישעיהו ממשיל את עם ישראל הנמצא בגלות לנווד מעונה ודחוי. כאמור, פרק זה עוסק בעם ישראל ובצרותיו לאורך הגלות בגלל חטאיו, ולא במשיח.
עוד טוענים המשיחיים שעד תקופת רש"י, חכמי ישראל ביארו את פרק נג בישעיהו על המשיח, ולאחר מכן עברו לפרשוֹ על עַם ישראל כדי להסתיר את "משיחיותו" של ישו. גם זו טענה אומללה, מכיוון שאפילו אב הכנסייה אוריגנס (בערך בשנת 250 לספירה) הודה כ-800 שנה לפני תקופתו של רש"י שיש קונצנזוס בין היהודים שפרק זה עוסק בעם היהודי המתואר בפרק זה כיחיד (אוריגנס, Contra Celsum ,Chadwick, Henry הוצאת קימברידג, ספר 1, פרק 55, עמוד 50).
העובדה המדהימה היא שמהברית החדשה בעצמה עולה שאפילו פטרוס (שמעון כֵּיפָא), הבכיר משנים עשר שליחיו של ישו, לא ידע מכך שהמשיח אמור לסבול ולמות:
"הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַבְהִיר לְתַלְמִידָיו כִּי עָלָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם וְלִסְבֹּל הַרְבֵּה… וּלְהֵהָרֵג… לָקַח אוֹתוֹ כֵּיפָא לַצַּד וְהֵחֵל לִגְעֹר בּוֹ בְּאָמְרוֹ: "חָלִילָה לְךָ, אֲדוֹנִי. אַל יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְךָ!"
(מתי טז, 21-22).
אם פטרוס חשב שישעיהו נג אכן עוסק במשיח הסובל, אז הוא כביכול היה אמור לראות בסבלו ומותו של ישו כהתגשמות הנבואה, אבל בפועל הוא החל לגעור בישו שטען שהוא עתיד לסבול ולמות, וניסה למנוע זאת. נמצא אם כן, שאפילו הבכיר משליחיו של ישו לא האמין כי פרק נג בישעיהו עוסק בישו או במשיח.
למעשה, בסוף פרק נב מתוארת הפתעתם הגדולה של אומות העולם, בזמן שיבוא המשיח האמיתי, וכל בני אומות העולם ידעו שישו הוא לא המשיח ושאכן היהודים צדקו כל הזמן הזה, והם אכן עדיין העם הנבחר!
"יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ" (ישעיהו נב, טו).
ומי שמתבונן רואה שישעיהו ניסח את נבואתו באופן כזה שהוא כביכול מצטט מה יאמרו כל האומות ומנהיגיהם על עם ישראל כשיבוא המשיח היהודי האמיתי. לדוגמא, ביאור הפסוק "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה" (פרק נג, פסוק ד), הוא שכאשר יגיע המשיח האמיתי, אומות העולם יגידו: 'אכן עַם ישראל סבל את החולאים והכאבים שגרמנו לו במשך כל השנים הללו, ואנחנו חשבנו שהוא נגוע ומעונה כי רצון הבורא היה שנמשיך לענות אותו'.
לסיום נציין את דברי פרופסור פלוסר בעניין פרק נג בישעיהו: "המחקר הראה שפרק זה לא נתפרש בשום פנים על ישו, לא על ידי האיש עצמו ואף לא בראשית הנצרות ממש, ורק כעבור כמה עשרות שנים מצאו שניתן להתאים בסילופין פרק זה על אותו האיש" (פרופ' דוד פלוסר בספרו "יהדות ומקורות הנצרות", עמוד 19).
