יש הטועים לחשוב שהמושג "רבנים" הוא מושג חדש ביהדות, איזה שהוא פרי של התפתחות היסטורית. אך האמת היא שזו מצווה מפורשת בתורה לְמַנּוֹת חכמים ולסמוך על החכמים בכל אשר יורו. התורה לא נותנת לנו רשות לפרש את מצוותיה ורצון ה' לפי דעתנו האישית. לשם כך מינה הקב"ה את החכמים מעבירי המסורת ומפרשי התורה.

התורה היא שציוותה עלינו לשמוע לחכמים שיודעים להבדיל בין נביא אמת לבין נביא שקר, ולסמוך עליהם בביטחון: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט…וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, פרק יז, ט יא).

וראו גם כיצד הקב"ה בכבודו ובעצמו מינה את שבעים החכמים (הסנהדרין הראשונה) שיורו את העם מדור לדור על ידי משה רבנו (ספר שמות, פרק יח).

הסנהדרין כידוע הייתה קיימת בימי ישו, והיא כפרה בנבואתו והורתה לעם ישראל לא להאמין בו. על פי הגמרא אף גזרו את דינו של ישו למיתה בעוון נבואת שקר. הקב"ה בכבודו ובעצמו ציווה עלינו בתורתו לשמוע לחכמים שבכל דור, ואנו כיהודים כשרים מחובתנו לסמוך על החכמים שמינה הקב"ה, ולא על דעות אישיות.

יתירה מזו, אפילו משה רבינו, כאשר זכה לגילוי אלוהי בסנה הבוער, לא פנה לעם ישראל לספר על הגילוי האלוהי שקרה לו, אלא פנה תחילה לזקני ישראל החכמים – כי רק הזקנים הצדיקים ראויים להורות לעם למי להאמין ולמי לא. כך נאמר במפורש, לאחר הגילוי בסנה הבוער, ולאחר שמשה רבנו שואל את ה' כיצד יאמינו לו:"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם וַיַּאֲמֵן הָעָם.." (שמות ד, כט לא).

אנו למדים שעם ישראל תמיד הכיר בזקניו וחכמיו, ואלו הורו לו כיצד לנהוג. גם בכך אנו שונים מהגויים שכל איש עושה כישר בעיניו וכל אחד מאמין לנביא אחר לפי ראות עיניו ודעתו הקצרה.

ועניין זה מפליא לעיתים, כאשר יהודים משיחיים (למעשה נוצרים בתחפושת) מפרשים פסוקים מספרי הנביאים, ומאמינים שהם נוגעים לישו. כי מלבד שהפסוקים עצמם הם לרוב מעורפלים מאוד ונתונים לפרשנויות רבות, שכן דברי נבואה הם אף פעם לא קלים, ולרוב מדברים על משלים גבוהים ונסתרים מאיתנו, הרי שמכל מקום חכמינו זכרונם לברכה הם אלו שהעבירו פסוקים אלו מדור לדור ופירשו את דברי הנביאים במשך יותר מאלפיים שנה, והרי חז"ל לא מצאו סימוכין לישו בכתובים אלה ולא האמינו באותו האיש.

האם הקב"ה רצה חלילה שנכפור בחכמים שהוא בכבודו ובעצמו מינה להדריך אותנו בתורתו, ושנתחיל לפרש לפתע פסוקים ונביאים מדעתנו האישית? פלא הדבר שיש הסומכים על דעתם האישית בפירוש הפסוקים יותר משהם סומכים על חכמי ישראל אשר העבירו את דברי הנביאים במשך אלפי שנים והבינו אותם ללא קשר ודמיון לישו.

התורה אינה מופרדת מחכמיה המורים הלכה לכל דור עד עצם היום הזה. הדבר שהטריד את הנוצרים יותר מכל דבר אחר, הייתה העובדה שעם ישראל עדיין חי וקיים ומקיים את תורת אבותיו ללא שינוי. עצם העובדה שעד היום אנו מעבירים את שושלת התורה, וחכמינו ממשיכים ומלמדים אותנו את מסורת אבותינו, היא אולי ההוכחה החזקה ביותר לכך שהקב"ה לא "שינה את דעתו".

אם חז"ל היו סוברים שישו הוא המשיח הם היו אומרים זאת, ואנחנו היינו שומעים להם. אבל הם לא עשו זאת אלא דחו אותו בשתי ידיים, וכך היהודים עושים כבר כ 2000 שנה וימשיכו לעשות כן עד ביאת המשיח האמיתי.

חזרת עם ישראל לארץ ישראל נגד כל הציפיות, היתה המסמר האחרון שנתקע בקברו של ישו.

הקב"ה לא ויתר על עמו ולא על חכמי ישראל, והיהדות ממשיכה לדורות תוך התעלמות גמורה מנביאי שקר ומדתות אחרות המנסות להסית אותנו מדרך האמת.